אחד הדברים המשמעותיים ביותר בבית ספר הוא, קיום מערכות היחסים מכבדות בין השותפים בו:

ראשית יחס של כבוד בין התלמידים. מראה נפוץ הוא לפגוש חיבורים של תלמידים משכבות שונות בבית המדרש ובמגרש, בקפיטריה ובספרייה, וסתם ככה במסדרון. ומבחינתנו יש בזה משהו טבעי. כל תלמיד יודע, שכפי שהוא רוצה שיכבדו אותו, עליו לכבד את האחרים, גם אלו השונים ממנו, גם אלו הצעירים ממנו וגם אלו הבוגרים ממנו.

חדר המורים של הימלפרב מגוון מאוד. יש מורות ומורים תלמידי חכמים של ממש,  מורים ומורות עם שיעור קומה אקדמאי. חדר מורים מגוון מבחינה דתית וחברתית ועם כל זה הוא פשוט נעים. האווירה הנעימה בחדר מורים מוקרנת החוצה אל המסדרונות ואל כיתות הלימוד.

מעבר לכל זה, תלמידים אוהבים לבוא לבית הספר. טוב להם לבוא לבית הספר, כי מכבדים אותם. החברים מכבדים אותם וצוות המורים מכבד אותם, קודם כל בזה שהוא מכיר אותם. חברי צוות המורים וההנהלה משתדלים להכיר כל אחד מהם באופן אישי.

הכבוד כלפי התלמידים בא לידי ביטוי גם בזה שהם יכולים לבחור בהרחבת תחומי הדעת שמתאימים להם, בזה שמקפידים מאוד שבית הספר יהיה מקום מוגן, בזה שאנו מאפשרים מערך טיפולי רגשי לתלמידים הזקוקים לכך.

כבר הרבה שנים שהנהלת בית הספר טבעה כמה יסודות שאין תלמיד או בוגר של בית הספר שלא מכיר אותם: בהימלפרב מביאים פרחים הביתה לשבת,  בהימלפרב אומרים שלום לנהג, לשומר, ולכל מי שנכנס לבית הספר, ובהימלפרב אין סובלנות לחוצפה ואין סובלנות לאלימות.

המוגנות הזאת נוצרת מההבנה, שיש מבוגרים שמנחים את הדרך הזאת ונותנים יד לכל תלמיד במהלך ימי גיל ההתבגרות, שתלמיד לא פועל באלימות כנגד תלמיד אחר בין אם הוא באותו גיל שלך וכל שכן אם הוא צעיר ממך.

בנוסף, המוגנות הזאת נבנית גם מההבנה שבית הספר איננו שיתופי אלא היררכי. בית ספר הוא לא דמוקרטי במהותו: יש מנהלים ויש מורים ויש תלמידים. וכל אחד חייב לעשות את המקסימום גם מבחינת המשמעת העצמית והאיפוק, כדי לבנות פה קהילה מתפקדת. הדבר אינו סותר את הדרישה שלנו לכבוד בסיסי בין כולם, את האפשרות לתת לתלמידים לבחור ללמוד בתחומי הדעת שמתאימים להם.